top of page
על התפתחות רגשית פרימיטיבית : מאמרו של ויניקוט בהקשר טיפולי

ויניקוט כתב את המאמר הזה שלו בשנת 1954. למעשה זהו המאמר הראשון שויניקוט פרסם עם תום מלחמת העולם השניה. ויניקוט ראה בו נקודת מוצא, תשתית, לתיאוריה ההתפתחותית שלו.
במאמר הזה ויניקוט מקיף כמעט את כל המושגים שיהוו אחר כך אבני דרך בחשיבה הפסיכואנליטית.
ויניקוט מגדיר כך את נקודת המוצא שלו: ההתפתחות הרגשית מתאפשרת "כאשר יש ליחיד יכולת לזמן לעצמו את מה שזמין בפועל". במילים אחרות, כאשר הסביבה החיצונית מאפשרת לאדם ליהנות מהמציאות הפנימית. המשפט הזה, הבזיק במוחי בהקשר לתהליך של טיפול באישה צעירה, בשנות העשרים לחייה. היא הגיעה לטיפול, החוויה שהיא מתארת היא של בדידות. היא מתארת את עצמה כמאוד לבד, בחוויה שלה אנשים נמנעים מליצור קשר קרוב איתה... היא, איננה מבינה מדוע.
חשבתי עליה, והמשפט הזה של ויניקוט הדהד בי חזק...מה היא בעצם אומרת? האם אינה יכולה לזמן את מה שזמין? ואולי מעולם היא לא חוותה משהו זמין... מקורות הזנה חלקיים? תהיתי...
חזרתי אפוא לקריאת המאמר הזה של ויניקוט, בתקווה שאוכל להרגיש ולהשתהות בחוויה, מה בעצם אומרת המטופלת.

החוויה הרגשית בחדר הייתה כבדה. "את מטפלת. את צריכה לדעת ולהבין". היא אומרת. האמירה הזו, היה בה משהו כבד, טעון, חזק... הרגשתי, שאני אמורה למלא תפקיד, לספק הקלה מיידית. תהיתי, האם חוויה דומה לחוויה שלי, נושאים גם הסובבים אותה? האם גם הם מרגישים שאינה רואה או מרגישה אותם? האם עליהם לספק משהו מבלי לדעת שהם אמורים למלא פונקציה מסוימת מבחינתה; ואם כך, מה הציפיות שלה, מה הגדרת הפונקציה אומרת, ומה טיבם של הקשרים שהיא יוצרת? הייתה בחדר אווירה לא פשוטה. עמומה משהו, ועם תחושה של כבדות. היה עלי להחזיק את החוויה הזו במיינד שלי....להשתהות. טיפול, הוא תהליך, ואין קיצורי דרך...

והמשכתי לקרוא...
ויניקוט מתאר מצבים רגשיים מוקדמים ביותר בחוויה של התינוק, הילד, האדם.
הייחודיות של המאמר הזה, מעבר לעניין של גיבוש התיאוריה ולהיותו נקודת מוצא- היא גם בכך שקיימת הקבלה שויניקוט רואה בין תהליך ההתפתחות של תינוק, לבין תהליך התגבשותו כתיאורטיקן. בשני המקרים נעשה שימוש אופטימלי בחומר הגלם...שימוש בחומרים זמינים. ויניקוט אומר שלמעשה, אין זו תיאוריה "שלו" והוא עסוק בתהייה מה הוא אוסף ומניין נאספו הדברים... אבל אני רוצה להתמקד בשלבים ההתפתחותיים, ובהתפתחות הרגשית.
ומבחינת התפתחות התינוק, הוא חשב על התפתחות כיכולת לזמן לעצמו, את מה שזמין בפועל. בשני המקרים מדובר ביכולת לעשות שימוש במקורות הזנה.
מהם מקורות ההזנה שעמדו לרשותה?

המטופלת מתארת את סיפור חייה כך: היא בת למשפחה מבוססת, הורים משכילים, הם דאגו לכל הצרכים החומריים, "לא היה חסר שום דבר אף פעם". התקשורת בין בני המשפחה הייתה מבוססת על דברים שצריך לעשות. ולא, היא לא זוכרת חיבוק או גילויים של אהבה. היא אומרת "בית פונקציונלי". גם סיפור לידתה קשור להילך הרוח הזה... צריך שיהיה ילד שלישי במשפחה. רצוי שזו תהיה בת. שתעזור כאשר נזדקן....

אם כך, מהם עיקרי השלבים של תהליך ההתפתחות הרגשית? (בסקירה הזו, בחרתי לבחון רק תהליכים נורמטיביים בריאים, למרות שויניקוט בוחן במאמרו זה, גם תהליכים פתולוגים).
חשוב לציין, שכל הראיה ההתפתחותית של ויניקוט, נסמכת בין היתר גם על ההתפתחות הפיזיולוגית הגופנית. זאת אומרת, שהתפתחות גופנית קשורה להתפתחות הרגשית. אין הקבלה מדויקת, אבל קיימת הקבלה מסוימת בין מיומנות ומישאלה.
לדוגמה: היכולת ללכת שהיא הישג גופני, יכולה להתעכב עד אשר היא תתאפשר מבחינת ההתפתחות הרגשית.
ויותר מזה, ויניקוט מסביר, שהתינוק נולד בתום תשעה ירחי לידה עם בשלות להתפתחות רגשית. והוא מתאר שלושה תהליכים מוקדמים מאוד:
1. אינטגרציה
2. פרסונליזציה
3. ריאליזציה
הריאליזציה היא שילוב של אינטגרציה ופרסונליזציה. היא למעשה יכולת הערכה של עוד מימד הקשור למציאות: מימד המרחב והזמן.
האישיות בראשיתה נעדרת אינטגרציה. ויניקוט קורא לזה אי- אינטגרציה.
אבל, חשוב לשים לב: עיכוב או כשל בהתפתחות, כשל באינטגרציה , יכול להוות מצע למצב של דיסאינטגרציה מאוחר יותר. דיסאינטגרציה של האישיות כמצב שויניקוט מגדיר כמצב פסיכיאטרי, פסיכופתולוגי.
כאשר תינוק הוא במצב של דיסאינטגרציה, אימו אוספת את כל חלקיו, עד שיוכל לעשות את האינטגרציה הזו בעצמו. זה שלב התפתחותי תקין אצל תינוק, ולוקח זמן עד שהתינוק יכול לצרף קטעים, חלקים, פנים, חוויות חושיות, לצרף הכל לכדי ישות אחת- אימא. זה מתאפשר לו כאשר החוויה וההתנסויות הרגועות בטיפול בו, הן חוזרות ונשנות. כמובן שלא כל הזמן הכל רגוע. במשך הזמן התינוק לומד, שאימא שדמותה נבנתה מהחוויות הרגועות והמרגיעות, היא בדיוק אותה אימא שאינה נענית מיידית לדרישות שלו. אינטגרציה הולכת ונבנית בתהליך.
האינטגרציה משפיעה על היחס למציאות. לכן חשוב כל כך שתהיה דמות מטפלת אחת יציבה ועקבית, שתיתן לו תחושה שהוא מוגן, ותתווך לו את החלק של המציאות, של העולם שהוא לומד להכיר באמצעותה.
כשהוא מקבל את המציאות החיצונית, ויכול להיות מוזן ממציאות פנימית, הוא יכול להבחין בתועלת שאפשר להפיק ממנה. במילים אחרות: לחיות עם המציאות הפנימית והמציאות החיצונית איתה ובתוכה.

היא הגיעה לפגישה השבועית שלנו באיחור קל. מתנצלת. היה טכנאי בבית. "חיכיתי שיעשה את העבודה שלו ויעוף לי מהבית"... זה נשמע לא נעים... בהמעטה לא נעים. התבוננתי בה. מה? מה לא בסדר? אנשים צריכים לעשות מה שצריך וזהו.... היא עונה למבט שלי.

בשלב הזה, הייתה תמונה מעט יותר ברת תיאור... הרגשתי שאני כועסת עליה. חם מאוד בחוץ, והיא לא הציעה לו אפילו כוס מים. האנשים הם פונקציה... האם מדובר בתפיסה של אנשים כאובייקטים, ספקי צרכים? האם היא רואה את האחרים כאנשים שלמים, שיש להם עומק ועולם משלהם, עם חוויות רגשיות משל עצמם?
התהליך רק התחיל... השתהיתי עם ההשערה הזאת...ואז חליתי... הודעתי לה שעלינו לבטל את הפגישה השבוע.... "ומה יהיה איתי?" היא שואלת?
אז לא ביטלנו את הפגישה. זו הייתה הפעם הראשונה מבחינתה, שבלי ברירה היא ראתה את האחר.... היא ראתה שחליתי.

ברוח דבריו של ויניקוט, בתוך התהליך הטיפולי הממושך, היא למדה "לזמן לעצמה את שזמין בפועל", ודרך התהליך היא יכלה ליצוק תוכן אחר וחדש לקשרים עם אחרים... גם מחוץ לחדר.
הדרך לא הייתה קלה, אבל בסיום התהליך, ראיתי אישה אחרת. אני חושבת שגם היא...

לא מזמן, ראיתי אותה בקניון. עם ילד קטן וחייכן. היא נגשה אלי ביוזמתה, לבקש חיבוק. נישאתי, היא אומרת ויש לי בנזוג מקסים והינה הבן שלנו... ואנחנו משפחה. עכשיו אני אימא. אחרת, אוהבת, רואה ומרגישה. היא בקשה חיבוק. הילד נע בעגלה בחוסר נוחות... גם אני רוצה חיבוק אימא... והיא חיבקה אותו. מתוך הלב נבע החיבוק הזה. ראיתי אותה, והיא ראתה אותו.

הערה:
בהמשך המאמר ויניקוט מתאר מצבים שבהם התהליך משתבש... לא מצאתי לנכון לסקור אותם כאן... אחרי הכל רציתי להבין את המשמעות של המשפט הויניקוטיאני "יש ליחיד יכולת לזמן לעצמו את מה שזמין בפועל"
התבוננות רגשית..

bottom of page