top of page
"לתקשר ולא לתקשר, ובהמשך, עיון בהפכים מסוימים". וינקוט, 1963

היא באה לטיפול, מבקשת שאעזור לה להבין את עצמה,

."מצד אחד, היא מופנמת , מסתגרת מרצון. לא פתוחה לשיח ושונאת "סמול טוק

מרגישה שמראיינים אותה והולכים ממנה. והיא נשארת בבדידותה, כמהה לקשר אבל לא יודעת איך

.חשבתי על האושר בהיות חבוי, והאסון בלא להימצא

:ויניקוט אמר את זה. כאן, במאמרו זה

-------------------------------------

מחשבות על מאמרו של ויניקוט "לתקשר ולא לתקשר, ובהמשך, עיון בהפכים מסוימים". וינקוט, 1963

=================================================

המאמר הזה, הינו למעשה המשכו של המאמר "על היכולת להיות לבד". בחרתי הפעם להתמקד במאמר הזה, בעקבות עבודה עם מטופלת, בת להורים ניצולי שואה. המטופלת בשנות השלושים המאוחרות, חוותה את הוריה כחודרניים, ואת עצמה היא מתארת כ "פרוצה" אינה יכולה לשמור פינה חבויה לעצמה... בחייה החברתיים, היא מתארת חווית בדידות, וניסיונות חוזרים ונשנים להתחבר, להתקרב, ותמיד באותה הדרך... היא פורשת את סיפורה בפני זרים, הם מקשיבים בסקרנות, וממשיכים בחייהם, והיא נותרת לעצמה, ללא חווית הקרבה המיוחלת. על כן היא פנתה לטיפול, וזו הייתה החוויה המרכזית בפנייתה. היא מתארת את עצמה כאדם שמנסה להיות לבד... תהיתי, האם זה בא ממקום של יכולת, או שמא, זהו צורך שלה, להגן על מעמקי הנפש, בבחינת "ביתי הוא מבצרי" ? ואז, הבחירה שלה במילה כל כך טעונה, מבטאת עוצמה של כאב, העדר פרטיות, וחוסר יכולת לכבד את שתיקתה, את רצונה להיות ספונה בחדרי ליבה, ולהגיח משם בדרכה שלה ובעת רצון... היה משהו מבלבל בדבריה. היא מצד אחד מנסה להיות לבד, אבל היא מאוד סובלת מבדידות. הוריה כאמור ניצולי שואה. לתפיסתה, הם היו עסוקים כל חייהם בבריחה מאימת המלחמה ומזיכרונות קשים, על ידי עיסוק בה ובעולמה, במידה כזאת שאינה מאפשרת לה לשמור על "תלם לא חרוש או רגב לא הפוך" בחדרי ליבה. "הם לא השאירו לי מקום של פרטיות" היא אומרת... חשבתי על "זהו אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא" כפי שכותב וינקוט במאמרו זה... אם כך, האם יש "הימצאות יתר על המידה"? בהקדמה למאמר, עמנואל ברמן כותב על פרדוקס, ויניקוט דן בהפכים: מצד אחד מצוי ההרהור הפרטי שיכול להיראות כניכור, היעלמות, הליכה לאיבוד. מצד שני עומדת ההתחברות, דרך גילוי עצמי וחשיפת יתר. נראה, שכאן נעוץ שורש הבעיה המוצגת בשיח שלה, בינה לבין עצמה, ואתי בחדר. במהלך הטיפול, היו הרבה שתיקות. מקובל לראות את שתיקת המטופל כהתנגדות לטיפול, אבל ויניקוט מציע זווית קצת אחרת. ההנחה היא, שהתקשורת שבין המטפל והמטופל, היא בעצם הכלי המרכזי. ויניקוט מעלה תהייה על היכולת והנכונות לתקשר, לא רק בהקשרים חברתיים, גם בתוך הקשר הטיפולי, בתוך תהליך הטיפול עצמו. במידה מסוימת, המטופל יכול לבחור לא לתקשר, כאשר הוא חווה כעין חדירה למעמקי הנפש, עד כדי שהוא חווה איום, פחד וכדומה. מכאן, ניתן לשער, שאין מדובר בהתנגדות או חסימה או ניסיון שעושה המטופל כדי למנוע את התקדמות הטיפול. אולי היא בוחרת כעת בשתיקה הזו. נראה, שההשתהות בשקט הזה חשובה, חשוב להרגיש מה יש בה, מה היא בעצם מספרת בלי מילים, מה היא מרגישה, מה אומר השקט, ומילים לא מצליחות לבטא. אני מנסה להרגיש מה היא מספרת בלי מילים, להחזיק את החוויה ולהכיל אותה, ואז להחזיר

.אליה את החוויה המעובדת, ולהמשיך בתהליך

ויניקוט, מציע עמדה אמפתית כלפי המטופל. לכבד את שתיקתו. לתפיסתו, השתיקה הזו היא דווקא ביטוי ל"עצמי הלא מתקשר". דווקא השתיקה היא מבחינתו של המטופל התקרבות אל העצמי האמיתי שלו. כך, השתיקה היא בעצם תקשורת משמעותית. למעשה, לאלץ את המטופל לדבר, זה בעצם ליצור תקשורת עם העצמי הכוזב

העצמי הסודי, הפרטי, יכול להרגיש מחולל על ידי תקשורת שמנסה לחדור מבעד להגנות אצל המטופלת הזו, דווקא ה"לא לתקשר" זו בעצם תקשורת.

לכבד את העולם הפרטי שלה. לא "לחלל את קודש הקודשים" את הבית הפנימי שלה. לא ניסיתי להפר את השקט. רק לבדוק מה קורה לה בתוכו, איזה רגש מתלווה אל השקט, ולכך שאינני מנסה לשאול שאלות או לחפש נושא או לנסות לפרש... התבוננתי בה, היה נראה שהיא נינוחה, כמו שקועה במחשבה שהיא שומרת לעצמה בלבד... העיניים שלה כמו התכוננו לדמוע, וכן, היא בוכה... מה אומרות הדמעות האלה, שהמילים אינן יכולות להגיד? ואז, היא מתבוננת בי, את יודעת, היא אומרת, אנשים בדרך כלל חושבים שאני בוהה, מנוכרת, מנותקת... כשאני מדברת, הם כמו "מראיינים אותי וממשיכים לדרכם... ההשתהות הזו, הביאה לחדר את הרגש המציף הזה שהיא חוותה... נתנו מילים לדמעות, לפחד שמלווה אותה במצבים חברתיים ובמערכות יחסים, שמא היא תאמר דברים שבהמשך תהיה לה תחושה, שהינה שוב לא כיבדו את פרטיותה... שיערתי, שהיא רוצה להישאר חבויה, ויחד עם זאת לדעת, שהיא תימצא על ידי אדם שהיא רוצה שימצא אותה. החוויה הזו של להימצא בזמן ובמידה

.הנכונים לה, אפשרו את המשך התהליך

.המאמר הזה וקודמו, מאוד חשובים בעיני, מבחינתי, הם אבן דרך. אני אחזור אל המאמר החשוב הזה, אבל בפעם אחרת, ועם המון התבוננות רגשית

.*הערה חשובה: כל הפרטים כולם, שונו לבלי הכר, והקשר בינם לבין דמות מסוימת, הוא מקרי בהחלט. נכתב למטרות הסבר בלבד

bottom of page