top of page

סיפורי דרך

שיר שאני מאוד אוהבת. עובדת איתו הרבה פעמים. יש כמה שירים כאלה, אבל בשיר הזה יש קסם מיוחד.

אישה חכמה שאני מאוד אהבתי והייתה לי כאם בנעורי, הסבה את תשומת לבי אליו. במלחמה מנצחים כששועטים קדימה. באהבה מנצחים כשנסוגים.

כך היא אמרה לי. והשיר הזה פוגש הרבה אנשים שראיתי אותם כורעים תחת העול המכביד של הבדידות והדחייה החברתית. הם כל כך כמהים לאהבה ודולקים במרץ לבקש אותה מאנשים, ופעם אחר פעם נתקלים בחומה שאינה חדירה עבורם.

השבוע, באחת הנסיעות הארוכות שלי ברכבת, ישבו מולי אימא וביתה המתבגרת. והשיח ביניהן היה בדיוק בנושא הזה.

לא יכולתי לומר אף לא מילה אחת.

רק לחשוב בתוך תוכי להרגיש ולומר לה, לנערה הכואבת ולאמה חסרת האונים אל מול הכאב והעצב;

אל תתחנני אל הנסוגים מגשת.

והרכבת המשיכה בדרכה. עוד מעט באר שבע.

הן הבחינו בי ובספר שקראתי. כנראה הן גם הסיקו שאוכל להגיב.

את פסיכולוגית? לא, עניתי. אני פסיכותרפיסטית.

 

הגענו לבאר שבע וצריך לרדת. תחנה אחרונה.

לא נותר לי אלא, לתת להן צידה לדרך את השיר המקסים הזה.

_______________________

פגישה לאין קץ 

נתן אלתרמן

 

כי סערת עלי, לנצח אנגנך 

שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים! 

תשוקתי אלייך ואלי גנך 

ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים! 

לספרים רק את החטא והשופטת. 

פתאומית לעד, עיני בך הלומות, 

עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל, 

תאלמי אותי לאלומות. 

אל תתחנני אל הנסוגים מגשת. 

לבדי אהיה בארצותייך הלך. 

תפילתי דבר איננה מבקשת, 

תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך! 

עד קצווי העצב, עד עינות הליל 

ברחובות ברזל ריקים וארוכים, 

אלוהי ציווני שאת לעוללייך, 

מעוניי הרב שקדים וצימוקים. 

טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת, 

אל תרחמיהו בעויפו לרוץ, 

אל תניחי לו שיאפיל כחדר 

בלי הכוכבים שנשארו בחוץ. 

שם לוהט ירח כנשיקת טבחת, 

שם רקיע לח את שיעולו מרעים, 

שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת 

ואני אקוד לה וארים. 

ואני יודע כי לקול התוף, 

בערי מסחר חרשות וכואבות, 

יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף

את חיוכנו זה מבין המרכבות.

יום חדש מתחיל. קפה של בוקר, צחוקים, סמול טוק. מתחילים לעבוד. בהמשך, רוצים קצת אויר, אז יוצאים לפינת העישון. אני יודעת שאתם לא מעשנים כבדים וזאת רק מנוחה קלה ממרוצת היום; עד ארוחת הצהריים. 

ויש לכם שולחן קבוע ואתם תמיד יוצאים לאכול ביחד. עוד יום שגרתי,

שרק הדד ליין לסיום המשימה מקלקל את הכיף שבמפגש חברתי.

רגע. אני אומרת. רק רגע חכו שניה. ראיתם?

הוא, האיש שעמד בבוקר ליד מכונת הקפה עם הכוס החד פעמית בידו, והיא כמעט נמעכת. ו

הוא השליך את הכוס הריקה והכמעט מעוכה אל תוך הפח. והלך.

והיא בפינת העישון, נצמדת אל החלון משקיפה אל הנוף ובוהה. כמהה למבט.

כן. היא ראתה אתכם. היא ראתה גם שלא ראיתם אותה. חשבה שהבטתם דרכה אל הנוף.

היא נאחזת עכשיו בשמים הכחולים, שאין בהם ענן כמטפורה של כיסוי. חשופה כל כך בבדידותה.

גם בארוחת צהריים.

הינה תראו.

על מה היא חושבת?

על מה חושבים אנשים כמוה?

מה מרגישים בלבד הזה?

 

אני יודעת שראיתם.

כי אין דבר שנסתר מעיניכם הבוחנות. ואני משוכנעת שאתם חושבים, שהם עובדים מצוינים ומוערכים בתחומם.

 

בפעם הבאה כשתפגשו בהם- תעצרו לרגע. יש להם עולם פנימי עשיר והם שבויים בתוכו.

אני אוהבת אותם. מופנמים, סגורים, כאלה שאיש אינו מבחין בנוכחותם והם מרגישים זרים מנוכרים ולא שייכים.

שקופים כאלה. רואים ואינם נראים.

תגידו להם שאפשר לפתוח צוהר. להישאר בדיוק בדיוק כמו שהם, ויחד עם זה יותר קרובים.

קשר. זה כל הסיפור.

ואני אוהבת אותם.

מהתבוננות רגשית.

יופי. מזלטוב. חגגתם יומולדת והחברים הכי טובים הכינו מסיבת הפתעה. בלונים וקונפטי ואומן אורח. הזה שאתם נורא אוהבים.

מסיבת הפתעה מושקעת.

כולם היו שם.

כולם.

 

ועכשיו קיץ. חם נורא אבל יש ים וחופש וכיף כזה. החלטתם שעברו מספיק שנים.

כנס מחזור.

והינה התאריך הגיע. וכולם מגיעים.

כולם.

חוץ מהזאת שתמיד עמדה בצד. מחכה.

וההוא שלא שיתפתם אף פעם במשחקי כדור.

בשבילם הזמן קפא.

הבטן מתכווצת והלב נחמץ. 

 

היה פירסום רחב. פייס וניוזלטר וכאלה, לכל בוגרי המחזור.

אז הם בטוח יודעים. הם היו רשומים.

אבל לא בלב.

 

היא, רופאת ילדים מצליחה.

הוא כותב טור שבועי בעיתון. כן, זה העיתון שאתם קוראים עם הקפה של הבוקר. נחשב שכזה.

אבל בתוכם-

משהו קפוא. הזמן.

חלק מליבם נשאר צעיר לנצח.

צעיר אבל לא מאושר.

 

רק סיפרתי. שתדעו כי הם סיפרו לי ואפילו אמרו לי תודה.

שראיתי.

יום עבודה

יום חדש מתחיל. קפה של בוקר, צחוקים, סמול טוק. מתחילים לעבוד. בהמשך, רוצים קצת אויר, אז יוצאים לפינת העישון. אני יודעת שאתם לא מעשנים כבדים וזאת רק מנוחה קלה

.ממרוצת היום; עד ארוחת הצהריים

ויש לכם שולחן קבוע ואתם תמיד יוצאים לאכול ביחד. עוד יום שגרתי, שרק הדד ליין לסיום המשימה מקלקל את הכיף שבמפגש חברתי

?רגע. אני אומרת. רק רגע חכו שניה. ראיתם

הוא, האיש שעמד בבוקר ליד מכונת הקפה עם הכוס החד פעמית בידו, והיא כמעט נמעכת. והוא השליך את הכוס הריקה והכמעט מעוכה אל תוך הפח. והלך

.והיא בפינת העישון, נצמדת אל החלון משקיפה אל הנוף ובוהה. כמהה למבט

,כן. היא ראתה אתכם. היא ראתה גם שלא ראיתם אותה. חשבה שהבטתם דרכה אל הנוף. היא נאחזת עכשיו בשמים הכחולים, שאין בהם ענן כמטפורה של כיסוי. חשופה כל כך בבדידותה

.גם בארוחת צהריים

,הינה תראו

?על מה היא חושבת

?על מה חושבים אנשים כמוה

?מה מרגישים בלבד הזה

,אני יודעת שראיתם

,כי אין דבר שנסתר מעיניכם הבוחנות. ואני משוכנעת שאתם חושבים, שהם עובדים מצוינים ומוערכים בתחומם

.בפעם הבאה כשתפגשו בהם- תעצרו לרגע. יש להם עולם פנימי עשיר והם שבויים בתוכו

.אני אוהבת אותם. מופנמים, סגורים, כאלה שאיש אינו מבחין בנוכחותם והם מרגישים זרים מנוכרים ולא שייכים. שקופים כאלה. רואים ואינם נראים

,תגידו להם שאפשר לפתוח צוהר. להישאר בדיוק בדיוק כמו שהם, ויחד עם זה יותר קרובים

.קשר. זה כל הסיפור

,ואני אוהבת אותם

.מהתבוננות רגשית

.מחשבות על חווית חוסר משמעות, תחושת חידלון וחוסר אונים, ותקיעות

,החוויה המעיקה הזו, שהינה, עוד יום מתחיל, והוא בטח יהיה ממש כמו אתמול וגם כמו מחר

.ולמה בכלל צריך את החיים האלה, אם יום רודף יום, והכל נראה טפל וחסר משמעות

.שום דבר לא מתקדם, ואני רואה איך כולם כן מצליחים להתקדם, ורק אני לא. ו....די

.חכי רגע, בבקשה די, רק לרגע אחד, תניחי את השוט הזה, ותנוחי

,בואי , נישאר לרגע בנקודת המפגש הזו שבין העבר לעתיד

,בואי נהיה רק רגע אחד ברגע הזה ; נקשיב לו, למחשבות שחולפות, לרגשות הצפים, לתמונות שחולפות בדמיון

.כן, ממש כמו בקרון של רכבת נוסעת, והנוף שנוסע מולך.להתחבר לחוויה הזאת, שנוצרת עכשיו

.כל כך רוצה קשר, את אומרת. ואני לא מובנת. וכמה קשה לצייר משהו שמרגיש אמיתי

,וחוויה של קשר נרקמת בתוך המפגש הזה, ונשמרת לרגע בלב. ואת מנסה להחזיק בה, והיא חומקת

  ,אבל היא תחילתו של ריפוי. תחילתו של מסע שבו מצטרפים רגעים שכאלה, ויוצרים את הגשר שבין העבר לעתיד 

.רואה עץ את אומרת, ויש לו פירות יפים. אבל אני לא יכולה להגיע. רק לראותם, וכל כך רציתי. ונגעתי. רק לרגע אחד חמקמק ומטעה

, ואני יודעת, שאכן הרגע חמקמק, ואולי הוא מטעה, אבל הפעם הוא לא יאכזב

 ? נשמע מוכר

,אם החוויה הזו נשמעת מוכרת

.אפשר לפנות, ולהפנות

  , ליאת גולדשטיין

,הקליניקה שלי בשוהם

הנייד: 0544720737

 

.אני מלווה נשים במסע לגילוי הייחודי והמיוחד שבהן, דרך התבוננות רגשית

20190615_115146.png
bottom of page