top of page

בואו נגיד משהו על ההרגשה הקשה הזאת, של ילד...

Updated: Jul 31, 2021

♡געגוע למשהו שלא היה♡


מי אוהב אותי, אם אין בשום מקום עדות לאהבה הזאת?


החוויה הקשה הזאת של ילד, שהוא לא רצוי, שהוא אורח בלתי קרוא במקום שהיה אמור להיות מבצרו- בית ההורים.


כולנו חווים לפעמים חוויה כזאת של "לא אהוב במיוחד", אבל הילד שנולד לתוך החוויה הזו, קרוב לוודאי שהיא תותיר עליו את רישומה לאורך כל החיים. החוויה הזאת תירשם בתוכו, והוא יחיה את היותו "ילד לא רצוי".


פרנצי כותב על זה בפרק "הילד הלא רצוי ודחף המוות שלו", והמאמר הזה נכתב אחרי שפרויד טבע את המושג "דחף מוות", מתוך הכוונה שלו להסביר חזרה כפייתית של חלומות מסויטים.


אבל חלום לכאורה בא להגשים משאלה.


אז מניין נובעים החלומות האלה? לדעת פרויד, זו התגלמות של דחף המוות.


פרנצי לעומתו, במאמר "הילד הלא רצוי ודחף המוות שלו", שולל את דחף המוות כמניע נפשי.


הוא מתבונן בחוויה של הילד שנושא אותה כל חייו, והוא מבין שמדובר במשהו מצבי. מצב שהוא בעצם חווית מוות נפשי, תוצר של היות הילד לא רצוי.


לא דחף מוות מתגלם בו.


הילד הלא רצוי, ובהמשך כשהוא מתבגר, האדם הזה חווה מוות נפשי, וזו למעשה תצורה של הזדהות עם התוקפן. במילים אחרות- כשאמא לא מגלה להט של אהבה, ולא מאותתת לו שהוא הכי רצוי בעולם, נרשמת בו החוויה הבלתי נסבלת הזאת של "היות לא רצוי" והיא נרשמת כחוויה שאין לה מילים כי היא משלב מאוד ראשוני וקדום.


הוא מזדהה עם אמא שאין בה חיוניות, ויטליות, דיכאונית ומתקשה למלא את הצורך הרגשי הזה שלו.


הוא מזדהה עם משאלת המוות הלא מודעת הזאת שעוברת אליו בחלב אמו ובין זרועותיה.


והחוויה היא של אשמה ובושה, שמשהו בי מקולקל פגום ושבור, אשמה ראשונית ובושה על עצם קיום העצמי.


אני לא ראוי לאהבה.


או כמו שאומרים מטופלים בדרכם: אי אפשר לאהוב אותי, אני מקולקל, אני בלתי אהיב.


לפעמים זה יתבטא במחלות פסיכוסומטיות, כפי שפרנצי מתאר.


לפעמים זו תהיה התמכרות לחומרים שינסו לעזור לטשטש את הכאב שהחוויה הזאת מחוללת. לפעמים דווקא ההתנהלות בעולם תעורר את החוויה והוא יוכיח לעצמו שוב ושוב שאי אפשר לאהוב אותו כי הוא מקולקל.


לפעמים זה יתבטא בקושי לתפקד במעגלי החיים כמו עבודה או תעסוקה או לימודים או בכלל מטלות שהחיים מציבים כדרכם. אין לי כוח הוא יגיד ויבכה על כך שמשהו בו מעיד על תשישות, ועל מוות נפשי.


זו חוויה שאינה שלו, אבל הוא מזדהה איתה ונושא אותה בתוכו יום אחר יום אפילו בבגרותו המאוחרת.


אני רוצה שמישהו ינחה, יוביל, יחזיק, יחבק, יאהב...


הינה. את זה אנחנו עושים בטיפול.להמציא לו סביבה מכילה. שמאפשרת לו להיות בחדר עוד קצת ילד. אבל הפעם אהוב ורצוי.


אנה פרויד קראה לזה "קדם טיפול" בעבודתה עם ילדים. לאפשר להם לשחק לפני שמתחילים לעבוד ולהתבונן פנימה.


לאפשר לאדם המיוסר כל כך להיחשף לחוויה מיטיבה ומקבלת שמחכה לנוכחות והניראות שלו.


סביבה שמאפשרת לו לחלום את עצמו לתוך קיום, כדי שיתחבר מחדש לדחף החיים.




36 views0 comments
bottom of page