top of page

היכולת להיות לבד, סיכום מאמרו של ויניקוט


על "היכולת להיות לבד", וויניקוט, 1958                                                                        האם היות לבד, זו חוויה מייסרת, או יכולת מתפתחת? כאשר היות לבד, נחווה כחוויה מייסרת, והאדם סובל ופונה לעזרה, מטרת הטיפול תהיה לפתח את היכולת להיות בקשר. כאשר ויניקוט דן ביכולת להיות לבד, הוא אינו מעמיד את היכולת הזאת כניגוד ליכולת להיות יחד. לטענתו, שתי היכולות האלה משלימות זו את זו, ובניגוד להן: חרדה, אשר מקשה גם על היכולת להיות לבד, וגם על היכולת להיות יחד. אם כך, מהי היכולת להיות לבד?                                               וויניקוט מניח, שיכולתו של אדם להיות לבד, היא סימן לבשלות רגשית. היכולת הזאת, יכולה לבוא לידי ביטוי באופנים שונים. בהקשר חברתי, זו יכולה להיות שתיקה שאינה נחווית כמעיקה ורועמת, ובטיפול, זו יכולה להיות שתיקה שאינה ביטוי של התנגדות. שתיקה שכזו לפי ויניקוט, אין בה פחד מהיות לבד, וגם לא משאלה להיות לבד, אלא זאת יכולת. וויניקוט קורא לה היכולת להיות לבד.                                                               

אם כך, היכולת הזו להיות לבד, היא לא נסיגה ממצבים חברתיים, וזו גם לא בדידות או בידוד פיזי שנכפה על אדם כמו לדוגמה במאסר. היכולת להיות לבד יש בה היבט חיובי, זו יכולת שמבטאת בשלות רגשית, וויניקוט בוחן, כיצד מתפתחת יכולת כזו באדם. לטענתו, היכולת הזאת מתחילה להתפתח בשלב מאוד מוקדם, כאשר התינוק מצוי לבדו אך בנוכחות מרגיעה של אימו, שנמצאת ברקע. 


כלומר: היות לבד בנוכחות מישהו. נוכחות זו אמורה להיות נוכחות מרגיעה, שהתינוק, הילד, יכול לתת בה אמון, נוכחות כזו שהאני הלא בשל נתמך על ידה ומתחזק. זו לטענתו של וויניקוט חוויה מאוד ראשונית, אפילו יותר מוקדמת מההפנמה של אובייקט טוב, כפי שמתארת מלאני קליין. במילים אחרות, היכולת הזאת להרגיש נתמך ורגוע בנוכחות האם כך שהוא יכול להיות לבד בנוכחותה, היא למעשה תחילתה של התפתחות והתחזקות האני הלא בשל של התינוק. מהמקום הזה, מתפתחת היכולת להיות לבד, בלי שתתפתח חרדה, כפי שמתפתחת בבדידות המייסרת המלווה בחרדה ובפחד גם מן ה"ביחד", וגם מן ה"לחוד".                                  היכולת הזו, נקרא לה כאן "לבדיות" וחשוב להבחין בין "לבדיות" ובין "בדידות".                                

כשמדברים על בדידות, מדברים למעשה על חוויה מכאיבה ומייסרת, הלבדיות לעומת זאת היא יכולת אשר משלימה את היכולת להיות יחד. כך שעל פי וויניקוט, התקשורת של התינוק עם הסביבה, מתחילה ממש מרגע לידתו, הרבה לפני שהוא מפנים אל תוכו ומשליך מתוכו...הרבה לפני ההשלכה וההפנמה. ממש מיד מתחילה התקשורת הזו עם הסביבה. כאשר הסביבה מיטיבה, תומכת ומאפשרת לו לתת בה אמון, מתחזק בו האני הלא בשל, בהדרגה. לתפיסתו של וויניקוט, זהו שלב התפתחותי מוקדם במיוחד שבו "אי בשלות האני מאוזנת באופן טבעי על ידי תמיכת אני מצד האם".  ויניקוט ראה בסביבה גורם חשוב מאוד ובעל השפעה על התינוק בראשית חייו, וטבע את המונח "אם – סביבה". לשיטתו, יש לזה השפעה מכרעת גם בחיים הבוגרים, למשל על היכולת לפתח קשרי ידידות. ילד שגדל בתוך סביבה מחזיקה, שהוא מרגיש מוחזק ובטוח, יכול לפתח דימוי עצמי של אדם בעל ערך, ואפילו נחשק ואטרקטיבי.

 כדי שתתפתח בילד המתבגר תפיסה כזו של עצמו, צריך שהוא יפתח יחסים המבוססים על "התייחסות – אובייקט". התייחסות אובייקט- זו התייחסות שמאופיינת בהקשבה של הסביבה והיענות לצרכים התפתחותיים של התינוק הילד, והיא המאפשרת חוויה של היענות לצורך, וזה מאפשר את הצמיחה של האני. סביבה אימהית ראשונית, מאפשרת ומחזיקה. כאשר אימא מכווננת אל התינוק, הילד- הוא מוותר על השליטה האומניפוטנטית באובייקט, ולומד לראות בו סובייקט חיצוני לו ונפרד ממנו. זה מה שנקרא מעבר מהתייחסות אובייקט לשימוש באובייקט, במילים אחרות האובייקט זוכה להכרה כמי שנמצא מחוץ לסובייקט. אז יכולה להתפתח היכולת להיות לבד, לצד היכולת להיות ביחד.                                                                           

בלי חוויה כזו של היות מוחזק ובטוח בנוכחות האם, לא תתפתח היכולת להיות לבד בנוכחות הזולת. בהמשך,יכולות להיות לזה השפעות רבות, גם על היכולת להיות בקשר זוגי בחיים הבוגרים. לכן התמיכה הזאת כל כך חשובה להתפתחות יכולת שכזו.


הטיפול כאמור מנסה לעזור למטופל לפתח את היכולת להיות יחד, להיות בקשר עם האחר. בטיפול, שהוא בהגדרתו מערכת יחסים, ניתנת למטופל ההזדמנות לחוות סביבה מחזיקה, שהוא יכול להרגיש בתוכה בטוח, לחוות היבטים של הסביבה, שמאפשרת התפתחות והבשלה. יכולת להיות ביחד ולחוד. גם מחוץ לחדר, בחיים האמיתיים.




710 views0 comments
bottom of page