top of page

מזוכיזם, כניעה, התמסרות- קריאה במאמרו של גאנט

מזוכיזם, כניעה, התמסרות: מזוכיזם כסטייה של התמסרות.

התמסרות היא שחרור והתרחבות העצמי עקב הורדת מחסומים הגנתיים. לעומתה מזוכיזם היא תופעה אנושית של חיפוש אחר כניעה, כאב או מצוקה. אני חושבת על הפרק הזה בהקשר של מטופלים. כאלה שמאפיינת אותם התנהלות של ריצוי, עד כדי מחיקת עצמם, ואז התמלאות בזעם שמציף ומתפרץ, ללא יכולת לעצור. חוויה של נתינה שלמעשה היא מרוקנת, זו החוויה של נתינה מרוקנת, שקראנו לה בטיפול "תסמונת העץ הנדיב".

אייגן, מגיע להתמסרות דרך אמונה, על כל שלבי התהוותה, עוד מהשלב שהיא בעצם פרה- קונספציה, בשלב שהוא מוקדם מאוד, שלב טרום מילולי. דרך התהוות של סמלים וייצוגים, ועד נפרדות וזיהוי הבדלים שבין העצמי לזולת.

ויניקוט, דן ב"שימוש באובייקט" כיכולת, שמביאה איתה את הכמיהה להתמסרות, שלמעשה יש בה מרכיב של הדדיות ומקבעת את הקשר בתוך הנפש, וגם את היכולת להיות לבד. במילים אחרות- סביבה מיטיבה היא סביבה שמאפשרת נכונות להתמסרות. ואני תוהה, אם נוצר מצב שהחוויה האסתטית המעצבת, היא חוויה שלילית, איזה אופי תישא ההתמסרות? האם אין בה, בחוויה האסתטית השלילית, כדי להפוך לממד שיש בו כניעה, ביטול העצמי במקום הרחבתו של העצמי? ואם מדובר במטופל שזו החוויה שלו, כיצד יבוא הדבר לידי ביטוי בתהליך הטיפולי? ויניקוט מתייחס להיבטים של רגרסיה, והוא כותב שחייבת להיות אמונה בסיכוי ובאפשרות לתיקון, כאשר יש כשל. אם כך, על פי גנט, רגרסיה והתמסרות הן קרובות משום שיש בהן ממד של הכרה באחר, ואמונה בכך שמצב של כשל הוא בר תיקון. רגרסיה אם כך היא במידה מסוימת תהליך של ריפוי, או לפחות חלק מתהליך כזה. הרגרסיה נושאת תקווה לתיקון, לצד אמונה שהתיקון אפשרי. גנט קורא לזה "כמיהה ללמידה מחדש", או חוויה אסתטית חדשה.

התמסרות יש בה ההפך מהתנגדות. ההתנגדות מטרתה לשמר מצב קיים ולמנוע צמיחה. אך אולי התנגדות אינה היפוכה של התמסרות מבחינת המופעים; גנט כותב ההתנגדות משתמשת בכל מיני מנגנוני הגנה אל מול אשמה בושה וחרדה, ואילו העדר יכולת להתמסרות מייצרת כאב של כניעה, שטומן בחובו כמיהה לקשר מסוג אחר, סוג של קשר שאינו מכניע. גנט במאמרו מונה שמונה מאפיינים של התמסרות. המאפיין הראשון- ההתמסרות "לא דורשת בהכרח נוכחות של אדם אחר...מתמסרים בנוכחות מישהו אחר, לא למישהו אחר, כמו בכניעה (גנט, עמ' 267). זו למעשה יכולת להיות לבד, כפי שתיאר ויניקוט. המאפיין הרביעי- חוויה של "היות בתוך הרגע", לחלוטין בהוויה, במקום שבו העבר והעתיד, שני הזמנים שמצריכים "דעת" במובן של תהליכי חשיבה שניוניים, נמוגים מן המודעות. מצד אחד, זו יכולת משחקית, קו חשיבה של ויניקוט. גנט מצטט את מילנר "מחיקת המודעות הרגילה" (גנט, עמ' 269), אבל זו גם יכולת לחשוב, לשהות במצב של אי- ידיעה, לבוא ללא זיכרון ותשוקה, כפי שמתאר ביון. המאפיין החמישי- מה שמייחד לפי המאפיין הזה את ההתמסרות, זה הכיוון הסופי שלה: גילוי הזהות ותחושת העצמי. וזה לחלוטין ההפך מכניעה, שמדלדלת את תחושת העצמי.

המאפיין החמישי הוא לדעתי תוצאה של חוויה אסתטית חיובית, ולעומתה חוויה אסתטית שלילית מצמיחה ריצוי או כניעה כהגנה. זה אומר מידה של ויתור על עצמי, שהוא במהותו כניעה. כך מטופל יכול לספר: כשאבא ואימא נלחמו ביניהם, רציתי רק להשכין שלום ביניהם, לעשות כל מה שאפשר כדי שהמלחמות האלה ייפסקו. רציתי להיות הילד הכי טוב שיש כדי שהם לא יעזבו אותי. במקום הזה, אני מתחברת ליחס האינטימי שבין אימה למשאלה (גנט, עמ' 271). והתגובה של המטופל למצב הזה שתיארתי. אייגן מתאר (בפרק האמונה, בספר הזה) את זה כהינזרות לצורך צמיחה, מתוך מה שעל פניו נראה כאכזבה עמוקה מסביבה לא מספקת. וכן, יש משהו מפחיד, מאיים שקורה בסביבה, לצד חלק שמחפש ביטחון בתוך עצמו. ותהיתי, עש כמה זו למעשה סלילת הדרך להתפתחות של קווים סכיזואידיים, כפי שמתאר פרברן. וינקוט אומר על זה: עצמי אמיתי שנזהר מפני חילול, והוא שקט, ונמנע מתקשורת עם העולם שבחוץ.


426 views0 comments
bottom of page