top of page

מפגשים בימי קורונה, לאור משנתו של אוגדן- על אי היכולת לחלום


ההתבוננות הזו באה מתוך עבודה עם מטופלים בתקופה שהמפגשים בחדר, בסטינג הרגיל, אינם מתקיימים בגלל מגפת הקורונה. האילוץ הזה, של "לשמור על קרבה מרחוק", מעלה תהיות לגבי הטיפול- האם לקיים מפגש וירטואלי בעזרת תוכנות וידאו, או אולי קו טלפון ושמיעת הקול בלבד, יכול לספק?

אוגדן מסביר, שבפסיכואנליזה בת זמננו, המטפל והמטופל הם לא שני סובייקטים נפרדים המתייחסים זה אל זה כאל אובייקטים. כלומר: המטפל הוא לא "לוח חלק" ונטרלי, להשלכות של המטופל. המטפל הוא מושא ההעברה עוד לפני שהמפגש הראשון התקיים. המטפל לובש דמות בפנטזיה של המטופל ממש מתחילת הדרך, כשהמטופל בוחר בו כמטפל עבורו ויוצר קשר לקבוע פגישה ראשונה. לשיחת ההכרות הזו, המטופל מגיע כשכבר מצוירת לו דמות בפנטזיה. וכך גם למטפל. עבור המטופל זה הצליל של הקול, כמו גם התהייה האם הוא מטפל בעוד מטופלים? ומבחינת המטפל, עולה תהייה על מהי סיבת הפנייה? מי הפנה? כך שגם אצל המטפל וגם אצל המטופל, חולפת מחשבה "את מי אני אמור לפגוש?, וכן קיים מתח עוד לפני הפגישה הראשונה, כבר משיחת הטלפון. ומהרגע הזה, שבו נוצר המפגש הזה, פנים אל פנים, המטופל מוזמן לבחון את המשמעות של חווייתו, דרך הפלטפורמה של "כאן ועכשיו", מה עובר בראש, ללא צנזורה וללא עריכה.

בזמננו, כך אוגדן מסביר, העיסוק הוא לא בדינמיקה התוך נפשית של המטופל, אלא באינטראקציה שבין המטפל והמטופל, אבל ברמה התוך נפשית. והוא נעזר בדבריו של ויניקוט: אין דבר כזה תינוק. אין תינוק בלי אמא ואין אמא בלי תינוק. והכוונה היא: בנפרד מהטיפול האימהי. באופן הזה, אין מטופל בנפרד מיחסיו עם המטפל, אין מטפל בנפרד מיחסיו עם המטופל. הישויות אמא , תינוק, מטפל , מטופל – כל אחת היא ישות פיזית ופסיכולוגית נפרדת, אבל יש קיום בצוותא, ומתלווה לו מתח דינמי עם הנפרדות של כל אחד מהם: אמא - תינוק, מטפל – מטופל. ויניקוט משאיר את זה כפרדוקס, שאנחנו אמורים לקבל אותו בלי לנסות להבין. אוגדן לוקח את הנקודה הזו ומפתח אותה בדיון על " היות אחד" ו"היות שניים". אבל לא בנפרד זה מול זה, אלא כיוצרים תלות הדדית. זו לא הפרדה בין המרכיבים של כל אחד מהצמד, אלא בתלות ההדדית, בתרומה ההדדית, שהרי אין האחד בלי השני ולהפך. וזו התנסות ייחודית ויש לה אופי ייחודי לצמד הספציפי הזה. ולזה אוגדן קורא: משחק גומלין בין סובייקטיביות אינדיבידואלית לבין אינטר סובייקטיביות.

האינטר סובייקטיביות מטפל – מטופל, מתקיימת בתוך המתח הדינמי שנוכח מעצם הקיום של כל אחד מהם (המטפל והמטופל) בנפרד: הרגשות, המחשבות, התחושות. משחק גומלין בין אינטר סובייקטיביות לבין סובייקטיביות. התנסות בתוך ומחוץ לאינטר סובייקטיביות הזו, מייצרת סובייקטיביות שלישית, שאוגדן קורא לה "השלישי האנליטי האינטר סובייקטיבי", והיא ייחודית לצמד הספציפי הזה, במפגש הזה, בין הצמד מטפל- מטופל. והיא נוצרת בין הסובייקטיביות של המטופל לזו של המטפל, בין הסובייקטיביות הנפרדת של כל אחד מהם, במפגש, בתוך המסגרת האנליטית. לכן המפגש של מטפל עם כל אחד ממטופליו, יהיה אחר וייחודי. עם כל מטופל נוצרת אינטר סובייקטיביות ייחודית רק לצמד הזה. משחק הגומלין הדינמי, בין הסובייקטיביות של המטפל לזו של המטופל, הוא המכונן את השלישי האנליטי.

כל המפגשים בימי הקורונה, נערכו ללא וידאו. עם כל המטופלים הנושא של וידאו או שמע בלבד, עלה, וכולם בלא יוצא מן הכלל בחרו באפשרות של שיחת שמע בלבד, כבר אחרי הניסיון הראשון למפגש טלפוני. מסתבר שהיה משהו בחוויה שלהם; שבדרכם שלהם הם ייחסו לאופן התקשורת הזה איכויות שאפשר לפגוש על ספת האנליטיקאי. התנאי היחיד שנדרש הוא שהמטופל יוכל להבטיח לעצמו חדר נפרד, חופשי מרעשי רקע, פניות וסודיות שנשמרת. יש חשיבות לישיבה בחדר סגור ופנוי מרעשי רקע, כדי לשמור על המרחב הנפשי.

הצורך הזה, להמשיך לקיים את השיגרה גם עבור המטפלים וגם עבור המטופלים, הוא עוד פן של היות שני סובייקטים. ושוב, זו הנקודה של "אין תינוק בלי אימא, ואין אימא בלי תינוק", וכן העבודה הטיפולית עם מטופלים מגדירה אותנו באותו האופן, כמטפלים.

מצאתי, שההקשבה בטלפון, הייתה לה איכות אחרת. גם המטופלים דיווחו על חוויה דומה, על כך שלא היה צורך לעסוק בשאלות קונקרטיות כמו זווית הצילום והתאורה בחדר. התכנים שעלו, כך גם בחוויה של המטופלים, ייתכן שהיו עולים גם בחדר, אבל בקצב אחר, איטי ומהוסס יותר. נוצרה תחושה, שהקשב הזה בטלפון, היה בו משום איכות של "ספה", שבה קל למטופלים יותר לשמור על כלל היסוד, להגיד את כל אשר עולה על הדעת, ללא עריכה וללא צנזורה.

ועל מה היה אפשר להתגבר בדרך הזאת? זה נושא רחב בפני עצמו. אבל המפגש הטלפוני נתן ממד של עומק. כמובן שאין כוונה להנציח סוג כזה של סטינג, אבל זו הייתה התנסות מעניינת. התנסות שאפשרה לחלק מהמטופלים, לחלום את עצמם לתוך קיום, גם בימים הקשים האלה של וירוס אלים, והתקרבות שהיא רגשית יותר מאשר פיזית. זו הייתה אפשרות לפתח מרחב משותף, גם לא בחדר הקונקרטי.




12 views0 comments
bottom of page