top of page

מצבים מנטליים ראשוניים

Updated: Jul 28, 2021

מחשבות על מצבים מנטליים ראשוניים- הזדהות דביקה:

בשלבי חייו הראשונים, התינוק אינו חושב, אין לו למעשה את היכולת לחשוב. התינוק רק 'נמצא'. כאשר פרויד מדבר על "ריפוי בדיבור" כוונתו ליכולת להמשיג ולחשוב. הדיבור הוא סימבוליזציה, וזו הרמה הגבוהה ביותר של גילום חוויות. הרבה פעמים הדברים פשוט 'נעשים'. לעומת זאת הצורה הפרימיטיבית ביותר של גילום חוויות היא סומטיזציה, ביטוי של הגוף ומכאוביו. השאלה היא מה מתחולל בנפש טרם התהוות המילים, כלומר לפני שהחוויות נחוו ונחשבו. אז איך אפשר להגיע להבנת המצב של "טרום המילים"?


אימת הואקום, הריק- מושג שנטבע על ידי אריסטו. הואקום, שתמיד קיימת השאיפה למילויו. טסטין, טבע את המושג 'חור שחור' בהקשר של אימה מפני נפרדות מוקדמת מדי, בין הפה והשד, מרווח שבתוכו התינוק חווה אימה מפני אבדן. התיאור הזה של חווית התינוק ממש בראשית חייו, בשלב האוראלי כשהפה הוא איבר ארוטוגני. מדובר על משהו קדום יותר מ"היות בתוך" של יחסי אובייקט. זה בעצם "היות במגע עם" וזהו תהליך ארכאי שקשור לאובייקט של המציאות הנפשית, מקביל לעור. ביק חקרה את הנושא הזה, והיא ועמיתיה למחקר קראו לזה "הזדהות דביקה". הם חקרו את "עור הנפש" ותפקודו בהקשר של התפתחות נורמלית של יחסי אובייקט. היא הבינה, שתינוקות צעירים מאוד יכולים לחוות העדר גבולות שיחזיקו תוכן מנטלי, והיא עושה הבחנה בין "עור הנפש", לבין "גבולות אגו" שהוא מושג שטבע פרברן. עור הנפש תלוי בהפנמה של אובייקט חיצוני שנחווה כמסוגל למלא את הפונקציה של קבלה והכלה של חומרים המושלכים לתוכו. מדובר באובייקט לא ספציפי, ובחוויות שנאספו והן קשורות להכלה אימהית ולהחזקה פיזית ורגשית, ושטח הגוף כולו הוא איבר תחושתי. ביק שיערה שבהמשך מתפתח המושג "חיצוני" ו"פנימי". כאשר אין התפתחות של "עור שני" שכזה, מתעוררת חרדה מפני נפילה למרחבי אינסוף.


לפי קליין, התינוק מנסה למלא את הואקום בעזרת חוויה של התמזגות. אבל לתינוק שנולד, אין שום יכולת עיבוד, ובהעדר מילים ויכולת חשיבה, החוויות כמו נעטפות בתוך קפסולה, ומדובר בחוויות טראומטיות, שבהעדר מילים וחשיבה, הן אפילו לא מודחקות. חוויה ללא מנטליזציה נשארת בגוף כמצב או כפעולה, לא מאוחסנת כזיכרון, לא שמורה כמחשבה, ואף לא נשמרת בנפש ולא יכולה לעבור עיבוד והמרה.


אם כך, איך נוצר המיכל הזה, שאפשר להרחיב ולחשוב, ואיך הוא נהפך ממיכל דו מימדי לתלת מימדי, שמאפשר גם לזכור?


תפקיד הסביבה הוא לתת משמעות לחוויות החושיות, בעזרת פונקצית אלפא כפי שמגדיר ביון. המחשבה של אימא את התינוק ב reverie שלה, נותנת לה את האפשרות לתת לו ועבורו משמעות לחוויה. מרגיעה, עושה טרנספורמציה של רכיבי בתא, לרכיבי אלפא. אימא עושה את העיבוד לחוויה שלו, המרה של החוויה מקונקרטיות גופנית, לחוויה משמעותית. התינוק מפנים אימא שמפנימה אותו, זה בונה את התשתית למיכל פנימי וליכולת לפתח פונקצית אלפא משלו.


אם כן, מנטליזציה, היא לא חווית בידול. היא חוויה של שניים. אימא שאינה פנויה רגשית, גם אם היא מספקת צרכים קונקרטיים, משאירה את התינוק עם חוויות לא מעובדות. היא לא מפעילה פונקצית אלפא, כך נוצר ה"חור השחור"; כלומר במקום ביטחון, נוצרת תחושת ואקום, והתינוק יחווה נפילה, אובדן עצמי, UN-integration (ויניקוט).

חוויה רגשית שאין לה מילים. במציאות מאיימת שכזו, התינוק מספק לעצמו מענה על הפחד הזה. הוא יתמקד במשהו אחר, בגירוי אחר, משהו שיחזיק אותו כדי שלא יתפרק. התמקדות בגירוי שמבטיח חוויה אנושית. זה יכול להיות ריח, תנועתיות יתר, או הימנעות מביטוי- התכווצות של הגוף כדי להחזיק. כל אלה הם הגנה מפני מגע עם חומר רגשי לא מעובד. גם תחושת אומניפוטנטיות, כעין סביבה שהתינוק מייצר לעצמו, בהעדר מי שיחזיק אותו. אלה הן הגנות שהן חוויה הישרדותי של החזקה עצמית בהעדר הכלה של האם את התינוק. בהמשך החיים, זה יכול לבוא לידי ביטוי ב- "הזדהות דביקה", שאחד מביטוייה אצל המבוגר הוא בחיקוי של מישהו אחר, או ניסיון להיאחז באחר מתוך תקווה שתתלווה אליה אימת האכזבה. תוצאה של חסך חמור מראשית הדרך. חסר של משהו, הרבה יותר קשה מחסך של משהו שהיה ונמנע. זה ניסיון להיות האובייקט. לעשות למען עצמו משהו שמעולם לא היה לו.


106 views0 comments

Recent Posts

See All

על "היכולת להיות לבד", וויניקוט, 1958                                                                        האם היות לבד, זו חוויה מייסרת, או יכולת מתפתחת? כאשר היות לבד, נחווה כחוויה מייסרת, והאדם ס

bottom of page