top of page

"תענוג לפעמים להתחבא- טרגדיה לא להימצא"

להיות לבד או לחוות בדידות.

משורר יכתוב על זה שיר.

מהלב.

אך לאנשים, זו חוויה כואבת.

היא יכולה להיראות כך:

סיפור דמיוני, על מציאות מכאיבה.

_______________________

היא באה לטיפול, מבקשת שאעזור לה להבין את עצמה....

מצד אחד, היא מופנמת , מסתגרת מרצון. לא פתוחה לשיח ושונאת "סמול טוק".

מרגישה שמראיינים אותה והולכים ממנה. והיא נשארת בבדידותה, כמהה לקשר אבל לא יודעת איך.

חשבתי על האושר בהיות חבוי, והאסון בלא להימצא.

ויניקוט אמר את זה. כאן, במאמרו זה.

-------------------------------------


מחשבות על מאמרו של ויניקוט "לתקשר ולא לתקשר, ובהמשך, עיון בהפכים מסוימים". וינקוט, 1963

=================================================

המאמר הזה, הינו למעשה המשכו של המאמר "על היכולת להיות לבד". בחרתי הפעם להתמקד במאמר הזה, בעקבות עבודה עם מטופלים שמתארים חוויה של חודרנות כלפיהם.

זו הרגשה קשה שלמעשה אין שום להם פינה משל עצמם... לא רק במרחב הקונקרטי, אלא במרחב הפנימי. בתוך עצמם, בחדר הפנימי האינטימי. מישהי כזו יכולה לתאר הרגשה שהיא אינה יכולה לשמור פינה חבויה לעצמה... כאילו אנשים חודרים ברגל גסה לתוך המרחב האישי הרגשי האינטימי. וכן, זה יכול לקרות לגברים לנשים, ובכלל לאנשים שכמהים לקשר קרוב.

בחיים החברתיים, זה מייצר חווית בדידות, וניסיונות חוזרים ונשנים להתחבר, להתקרב, ותמיד באותה הדרך...

וזו דרך שלא מותירה שום ברירה אחרת... רק לפרוש את הסיפור האינטימי הזה בפני זרים, כדי לעורר בהם אולי חמלה, אולי קרבה.

והם מקשיבים בסקרנות, וממשיכים בחייהם, והיא או הוא, המספר או המספרת, נותרים בבדידותם ללא חווית הקרבה המיוחלת.

אני כותבת מטעמי נוחות על אישה, וכשהיא פונה לטיפול, היא מתארת את עצמה כאדם שמנסה להיות לבד...

כי הניסיונות להתקרב מאכזבים פעם אחר פעם.

תהיתי, האם זה בא ממקום של יכולת, או שמא, זהו צורך שלה, להגן על מעמקי הנפש, בבחינת "ביתי הוא מבצרי" ? ואז, הבחירה שלה בלהישאר לבד כי "מתייחסים אליה כאל סיפור מרתק ומנסים לחדור עוד ועוד מבלי לחבוש את הפצע",

אז הבחירה בלבדיות מבטאת עוצמה של כאב, העדר פרטיות, וחוסר יכולת לכבד את שתיקתה, את רצונה להיות ספונה בחדרי ליבה, ולהגיח משם בדרכה שלה ובעת רצון.... היא מצד אחד מנסה להיות לבד, אבל היא מאוד סובלת מבדידות.

זה הרבה פעמים מתחיל מהבית. כמו סיפור שמשתחזר במשפחה ואחר כך גם מחוץ למשפחה. היא בחווית "הפציאנט המזוהה" שכולם עסוקים בסיפור שלה כדי לברוח מהיות במגע עם הכאב של עצמם. לתפיסתה, הם היו עסוקים כל חייהם בבריחה מזיכרונות קשים, על ידי עיסוק בה ובעולמה, במידה כזאת שאינה מאפשרת לה לשמור על "תלם לא חרוש או רגב לא הפוך" בחדרי ליבה. "הם לא השאירו לי מקום של פרטיות" היא אומרת... חשבתי על "זהו אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא" כפי שכותב וינקוט במאמרו זה... אם כך, האם יש "הימצאות יתר על המידה"? בהקדמה למאמר, עמנואל ברמן כותב על פרדוקס, ויניקוט דן בהפכים: מצד אחד מצוי ההרהור הפרטי שיכול להיראות כניכור, היעלמות, הליכה לאיבוד. מצד שני עומדת ההתחברות, דרך גילוי עצמי וחשיפת יתר. נראה, שכאן נעוץ שורש הבעיה המוצגת בשיח, בינה לבין עצמה, ואתי בחדר. במהלך הטיפול, יכולות להיות הרבה שתיקות. מקובל לראות את שתיקת המטופל כהתנגדות לטיפול, אבל ויניקוט מציע זווית קצת אחרת. ההנחה היא, שהתקשורת שבין המטפל והמטופל, היא בעצם הכלי המרכזי. ויניקוט מעלה תהייה על היכולת והנכונות לתקשר, לא רק בהקשרים חברתיים, גם בתוך הקשר הטיפולי, בתוך תהליך הטיפול עצמו. לשמור לעצמו את החלק "הלא מתוקשר".

במידה מסוימת, המטופל יכול לבחור לא לתקשר, כאשר הוא חווה כעין חדירה למעמקי הנפש, עד כדי שהוא חווה איום, פחד וכדומה. מכאן, ניתן לשער, שאין מדובר בהתנגדות או חסימה או ניסיון שעושה המטופל כדי למנוע את התקדמות הטיפול.

אולי היא בוחרת כעת בשתיקה הזו. נראה, שההשתהות בשקט הזה חשובה, חשוב להרגיש מה יש בה...מה היא בעצם מספרת בלי מילים, מה היא מרגישה, מה אומר השקט, ומילים לא מצליחות לבטא. אני מנסה להרגיש מה היא מספרת בלי מילים...להחזיק את החוויה ולהכיל אותה, ואז להחזיר אליה את החוויה המעובדת, ולהמשיך בתהליך.

ויניקוט, מציע עמדה אמפתית כלפי המטופל. לכבד את שתיקתו. לתפיסתו, השתיקה הזו היא דווקא ביטוי ל"עצמי הלא מתקשר". דווקא השתיקה היא מבחינתו של המטופל התקרבות אל העצמי האמיתי שלו. כך, השתיקה היא בעצם תקשורת משמעותית. למעשה, לאלץ את המטופל לדבר, זה בעצם ליצור תקשורת עם העצמי הכוזב. העצמי הסודי, הפרטי, יכול להרגיש מחולל על ידי תקשורת שמנסה לחדור מבעד להגנות.

אצל המטופלת הזו, דווקא ה"לא לתקשר" זו בעצם תקשורת. לכבד את העולם הפרטי שלה. לא "לחלל את קודש הקודשים" את הבית הפנימי שלה. לא ניסיתי להפר את השקט. רק לבדוק מה קורה לה בתוכו, איזה רגש מתלווה אל השקט, ולכך שאינני מנסה לשאול שאלות או לחפש נושא או לנסות לפרש... התבוננתי בה, היה נראה שהיא נינוחה, כמו שקועה במחשבה שהיא שומרת לעצמה בלבד... העיניים שלה כמו התכוננו לדמוע, וכן, היא בוכה... מה אומרות הדמעות האלה, שהמילים אינן יכולות להגיד? ואז, היא מתבוננת בי, את יודעת, היא אומרת, אנשים בדרך כלל חושבים שאני בוהה, מנוכרת, מנותקת... כשאני מדברת, הם כמו "מראיינים אותי וממשיכים לדרכם... ההשתהות הזו, הביאה לחדר את הרגש המציף הזה שהיא חוותה... נתנו מילים לדמעות, לפחד שמלווה אותה במצבים חברתיים ובמערכות יחסים, שמא היא תאמר דברים שבהמשך תהיה לה תחושה, שהינה שוב לא כיבדו את פרטיותה... שיערתי, שהיא רוצה להישאר חבויה, ויחד עם זאת לדעת, שהיא תימצא על ידי אדם שהיא רוצה שימצא אותה... החוויה הזו של להימצא בזמן ובמידה הנכונים לה, אפשרו את המשך התהליך.

המאמר הזה וקודמו, מאוד חשובים בעיני, מבחינתי, הם אבן דרך.אני אחזור אל המאמר החשוב הזה, אבל בפוסט אחר, ועם המון התבוננות רגשית...


306 views0 comments

Recent Posts

See All

על "היכולת להיות לבד", וויניקוט, 1958                                                                        האם היות לבד, זו חוויה מייסרת, או יכולת מתפתחת? כאשר היות לבד, נחווה כחוויה מייסרת, והאדם ס

bottom of page